לשחרר את הפחד (5)

הימים הם ימי הקורונה, ימים לא קלים, הנפש מסתגרת ויש רגעים שכל מה שבא לי זה שתעירו אותי כי אני רוצה לרדת, כתבתי על זה כאן. בעקבות שיחה עם חברים החלטתי לכתוב את "יומן קורונה". בינתיים אני כותבת את היומן למגרה, לארון, לבוידם. אבל היומן רוצה לצאת, ואולי הנפש שלי, לצאת מהבית, לצאת מהסגר, לפרוש כנפיים ולצאת לחיים.

אמא קורונה

יום רביעי 16:00 - 25.3.2020
אני מתקשרת לחברה, חברת נפש שלי. לפני כחודש היינו בסדנת כתיבה ביחד, אני חושבת להראות לה את מה שאני כותבת, לשמוע חוות דעת, האם יש ערך למה שאני כותבת? האם זה יעניין מישהו?
"מה נשמע?" אני שואלת
היא מספרת לי שבדיוק יצאה לעשות קניות לפני הסגר, אין להם אוכל בבית...
ואני ניגשת ישר לעניין – "התחלתי לכתוב משהו, ואת הקוראת הראשונה שלי" אני אומרת.
"יופי איזה כייף, את רוצה להקריא לי?" היא שואלת
"לא...." אני אומרת "יש כבר 15 עמודים! מה המייל שלך?".
ולפתע השיחה מתנתקת
אני מנסה להתקשר שוב אבל אין מענה.
אוף, עד שעשיתי את הצעד והתקשרתי אליה.

החברה הזו היא חברת נפש שלי, הכרנו כשהיינו סטודנטיות באוניברסיטה ואף גרנו יחד כשותפות. אחת התקופות הטובות בחיים, עצמאות, התפתחות, מרפסת וחוף הים.
לפני חודש כמעט, היינו ביחד בסופשבוע של סדנת כתיבה במנזר בירושלים. אני לא כותבת בד"כ, בעבר כתבתי תסריט לסרט הגמר שלי כשהייתי סטודנטית לקולנוע באוניברסיטת ת"א, כתבתי סרט קצר ולאחר מכן אף ביימתי אותו, קראתי לסרט "שבעה". לא, לא הסרט של רונית ושלומי אלקבץ, לא "שבעה" של הטרילוגיה, לא "שבעה" של ההצגה של שמואל הספרי, אלא סרט עלילתי קצר, שלי, "שבעה".

אז לפני כחודש החלטתי ללכת עם חברתי לסדנת כתיבה, סוף שבוע שלם, רק אני והיא (ועוד 20 משתתפים ומנחה) במנזר בעין כרם בירושלים. כתבנו, הרבה כתיבה אינטואיטיבית וגם קצת כתיבה מובנת. אני כתבתי על שטיפות מוח והחברה כתבה על מתן.

איך אתחיל לכתוב על מתן. מתן הוא האח הגדול שלה, גדול ממנה בשנה ואולי שנה וחצי. גבר מקסים, שובה לב, מושך אליו אנשים כמו מגנט, חברים היו מוכנים להוריד בשבילו את הירח וידעו שהוא היה עושה אותו דבר בשבילם. מתן חלה לפני 4 שנים ונפטר בספטמבר האחרון, בגיל 46, השאיר שני ילדים קטנים ורבים שבורי לב.

ישבנו וכתבנו במשך יומיים, הופכים לחלק מהנוף המתעתע של המנזר, הרי ירושלים והמרחבים הפרוסים לפנינו, בין החומות הבצורות של המנזר, נדים בין טוב לרע, פתוח וסגור, חיים ומוות.

הנוף מהמנזר בעין כרם בירושלים

במוצאי שבת, אני מגיעה הביתה, פותחת את הדלת, הילדים ובעלי מספרים לי שבחדשות אמרו שקבוצה של תיירים טיילו בעין כרם בירושלים ועכשיו מסתבר שהם חולים בקורונה. הילדים לא מתקרבים אליי ואני לא מתקרבת אליהם. אנחנו מתקשרים למשרד הבריאות. המוקדנית עונה לי שמאחר והתיירים טיילו באזור לפני שבוע ואני רק עכשיו, אז אין צורך שאני אכנס לבידוד.
אנחנו חוזרים לשגרה אבל בלב אני מתחילה לספור 14 יום. בינתיים אני מגלה שהילדים החליפו את השם שלי באנשי הקשר בפלאפון שלהם, עכשיו קוראים לי "אמא קורונה".

שיעור בסבלנות

יום רביעי 21:00 - 25.3.2020
אני יושבת ומחכה, מחכה לחברה שתקרא את הטקסט שאני כותבת לבלוג. מקווה, מקווה שהיא תגיד שזה בסדר.

אני וחברתי בסדנת הכתיבה בירושלים

שלושים שניות

יום רביעי 23:00 - 25.3.2020
אני מקבלת sms מהחברה שלי:
"קראתי
עד הפסקה שנוגעת אליי והפסקתי.
מאוד אהבתי את הרעיון ואת הכתיבה.
הייתי כותבת פסקת פתיחה.
ומפרסמת כל יום.
יש קצת תיקוני הגהה.
תתקשרי כשתרצי."

תוך שלושים שניות אני מתקשרת אליה .
"אני אוהבת איך שאת כותבת, זה יפה ונראה לי שהרבה יתחברו" היא אומרת לי ואני בעננים.
"מה את חושבת שאני צריכה לעשות?" אני שואלת.
"כדאי שתפרסמי את הטקסט, עכשיו זה זמן מצוין" היא משיבה.
"אבל צריך לערוך את הדברים, לוודא שהכול מדויק, מה קודם, מה אח"כ, אולי לשנות חלק מהניסוחים, את הסרט הדוקומנטרי "המלחמה האחרונה של ילדי טהרן" ערכתי במשך כמה שנים והיו איזה מיליון גרסאות..." אני אומרת.
"יש ערך לפרסם את הבלוג עכשיו" היא אומרת בביטחון, "בזמן שהדברים קורים".
הביטחון שלה מדביק גם אותי.
אני אפרסם את הבלוג, אני חושבת לעצמי, כבר מחר אני אחפש מי יכול לעזור לי בזה. אני מרגישה זאת בכל רמ"ח איבריי, זה נכון, וזה נכון עכשיו. אני מתמלאת באנרגיה, נחישות ואמונה בעצמי.

חלומות במגרה

יום חמישי בבוקר – 26.3.2020
אני קמה בבוקר בלי אנרגיה, כל האומץ שהיה לי אתמול מתפוגג. אני מוצאת את עצמי מתחילה לסדר את הניירת של וועד הבית. כן, לפני כשנה הצטרפתי לוועד הבית של הבניין, כאב ראש לא קטן והנה אחרי אין ספור דחיות, דווקא היום נכנסה בי מוטיבציית על לסדר את הניירת של הועד. חשבוניות, מספרים, טפסים... השעות חולפות, אני חייבת גם להכין ארוחת צהרים וגם לצפות עם הילד במשדר של הלמידה מרחוק והכביסה, מה אתם לא רואים שיש ערמות של כביסה? ואני חייבת, חייבת לטפל בזה עכשיו.

אולי לא יאהבו את מה שכתבתי. אולי אין בזה ערך. מה אם זה לא יצליח.
יש שורה בשיר של דודו טסה, "עדיף כשלון מפואר, מחלומות במגרה". לא רוצה כשלון מפואר.

עזרה

יום חמישי 26.3.2020 צהרים
החברה הרוחנית שלי אמרה לי לפני מספר ימים, שעכשיו בימי הקורונה אנחנו בתקופה של התבוננות פנימה, של התמודדות עם הפחד.
"צריך לשחרר את הפחד" היא אמרה.
מה יעזור לי לשחרר את הפחד?
עזרה אני צריכה עזרה. הדרכה, אני צריכה מישהו שמבין בזה. שותפים ותמיכה, אני צריכה מישהו שאני יכולה להתייעץ אתו, לקבל חוות דעת, מישהו שיעזור לי לעבור את התהליך.
אני מחליטה להתחיל ולחפש את האנשים האלה.

צור קשר

יום חמישי 15:00 - 26.3.2020
אני מחפשת באינטרנט, מחפשת המלצות על מישהו שמבין בפתיחת בלוגים. מגיעה לאתר של יונית צוק – הבלוגריסטית. יונית היא בלוגריסטית מנוסה שמדריכה אנשים שרוצים לפתוח בלוג. אני פותחת את הלשונית של "צור קשר". יש שם כמה שדות שאני צריכה למלא: שם, שם משפחה, טלפון, מייל וחלון לכתוב "על מה נדבר".
"שלום", אני כותבת בהיסוס, "אני רוצה לפתוח בלוג ומעוניינת להתייעץ איתך, צרי איתי קשר בבקשה".
אני לא כותבת לה "אולי", אני לא כותבת לה "אני חושבת", אני כותבת לה "אני רוצה לכתוב בלוג". יודעת שלמילים יש כ"כ הרבה כוח.
אני מסיימת למלא את הפרטים ולוחצת על send
זהו? אני עושה את הצעד? אמאל'ה בחיים לא כתבתי בלוג.

זהו זה 

יום חמישי 19:00 - 26.3.2020
"כחול לבן התפרקו" בעלי אומר, "גנץ הולך להיות יו"ר הכנסת וכחול לבן התפרקו".
"זהו, הוא איבד את זה" אני חושבת על בעלי, הוא כנראה כבר יותר מידי זמן בבית, וכל השמועות האלה שרצות כל הזמן, כן סגר, לא סגר, ספינים ופייק נויז, "נו באמת, איך זה יכול להיות?"
מדליקה טלוויזיה. כחול לבן התפרקו וביבי הצביע בעד שגנץ יהיה יו"ר הכנסת.
אני קוראת שוב את הכותרת, "ביבי הצביע בעד גנץ?" מה קורה לסדרי העולם בזמן האחרון? כבר דיברנו על  כך שהמציאות שעולה על כל דמיון?

טוב, תעזבו אותי מפוליטיקה עכשיו, הצליחו לשגע אותי כבר אלה. העיקר שזהו זה חוזרת, זהו זה ולא אחרת, מים סוף עד ים כינרת. וכל המשפחה יושבת לצפות בתוכנית.
"זה פתיח חדש" בעלי אומר.
"מה פתאום, זה אותו דבר כמו שהיה תמיד" אני משיבה.
"לא זה צילומים אחרים" הוא מתעקש.
ואז אני רואה את התמונה הזו של היד שמכבה את הנר. הם צלמו את היד מכבה את הנר עם כפפת גומי כחולה.
אני מתפקעת מצחוק. כן הם עשו פתיח חדש. בעלי שוב צדק.

זהו זה ולא אחרת

שמות

שישי - 27.3.2020
איך אני אקרא לבלוג אני חושבת לעצמי,
סיפורי סימה? החיים לפי סימה? הבלוג של סימה?
החברים שלי קוראים לי סימסון, אולי אקרא לבלוג סיפורי סמסון? הבית של סימסון? סימסון מספרת? אולי בכלל באנגלית simsonstory?
ואז זה קופץ לי, אולי SimStory.
זה טוב שזה באנגלית?
כן זה טוב שזה באנגלית אני חושבת לעצמי, הקורונה זה נושא בין לאומי, אני אהיה סופרת בין לאומית, אני מתחילה לעוף על עצמי, כמו ג'יי קיי רולינג. יזמינו אותי להרצאות, אני אטוס ברחבי העולם, אהיה מיליונרית, הדמיון מתחיל לעבוד.
טוב תירגעי, אני אומרת לעצמי, קודם בואי נראה אותך מצליחה לבנות אתר של בלוג ואם יהיה לך אומץ בכלל לפרסם. 

נטפליקס

שישי בצהרים -  27.3.2020
מבשלת
מסדרת שולחן
שוטפת
משחקת עם הילדים קטאן
מפעילה מכונת כביסה
משחקת עם הילדים כדורסל
מפנה שולחן
צופה בחדשות
עושה כלים
תולה כביסה

דיייייי נמאס לי.. מי החליט שאני עקרת בית? מי?

המצב הזה מחרפן אותי ואני מנסה להבין למה זה כל כך מחרפן?
"בשואה" כותבים בפוסטים, "הם היו במחנות ריכוז, סבלו רעב, מוות, איבדו את בני המשפחה, ומה מבקשים ממכם, להיות בבית עם מזגן? לראות נטפליקס?".
והם צודקים שם בפוסט, מה בסה"כ מבקשים מאיתנו, אבל עדיין, למה המצב הזה כ"כ קשה?
נראה לי שזה חוסר הודאות והפחד, מה יוליד מחר, מה יהיה המצב בעוד יום או יומיים, כמה זמן זה יימשך?
והפחד, אחד הדברים הקשים זזה הפחד, הנתונים על הנפטרים והזוועות מאטליה וספרד, זה מחלחל לתודעה, אתה יורד במדרגות ומקווה לא לפגוש אף שכן, כולם יכולים להיות חולים, כולם חשודים, כמו באיזה משטר קומוניסטי אפל. ומצטרפת לכך העובדה שהקורונה היא אויב בלתי נראה, מהסוג המפחיד ביותר, ואנו מוצאים עצמנו לוקחים חלק בסרט מדע בדיוני אפוקליפטי במיוחד.

ואני בביתי הנעים, עם המשפחה שלי, המקרר מלא, יש לנו אינטרנט ומחשב וטלפון וזום לתקשר עם כל העולם, ובכל זאת העפעף שלי רועד. כבר כמה ימים שהעפעף בעין ימין רועד. זה קרה לי כבר פעם כשהייתי לפני טיפול שיניים מלחיץ במיוחד בשילוב עוד כמה שינויים שהיו לי בחיים, העפעף שלי רעד וכבר חשבתי שזה לעולם לא יעבור.
אבל זה עבר, כי דברים עוברים בסוף, טיפול השיניים עבר, החרדה ירדה, והעפעף הפסיק לרצד.

חבר אחד טוב

שישי 27.3.2020
נחושה ומבוהלת כאחד אני מנסה לחשוב איך אני עוזרת לעצמי לקדם את הבלוג.
אני צריכה שותף או שותפה, אני חושבת לעצמי, מישהו שיכול לעזור לי לעבור את התהליך, מישהו שאני סומכת עליו, מעריכה את דעתו ויהיה פה בשבילי, ואני יודעת בדיוק מי זה.
יש לי חבר טוב, למדנו ביחד קולנוע. בדיעבד הסתבר לנו שלמדנו ביחד באותו תיכון בירושלים, הוא למד שכבה מעליי. בתיכון דרכנו לא נפגשו, אבל באוניברסיטה כן.
ואני יודעת שזה יהיה בסדר שאני אצוץ לו ככה פתאום, גם אם חצי שנה לא דיברנו, ויודעת שהוא יסכים לעזור, יסכים לקרוא, לחוות דעה ולתמוך, כי ככה אנחנו.
ככה זה היה גם אחרי הלידה של הבן השני שלי. היינו מוצפים, עם תינוק חדש בבית וילד גדול בין שנתיים וחצי ואני אחרי ניתוח קיסרי וכאבים. התקשרתי והוא בא. כי ככה אנחנו.

אני מתקשרת, שולחת לו את הטקסט והוא קורא.

"אהבתי" הוא אומר.
"זה יהיה בשבילך שיעור מדהים" הוא אומר, "בלי עריכה יותר מידי, בלי לחשוב ולנסח שוב ושוב, לכתוב עכשיו לשחרר".
אני מתייעצת אתו על השם של הבלוג ועל תוכן הפרקים שכתבתי עד עכשיו.
"איך התמונות?" אני שואלת.
"זה נחמד מאוד, תוסיפי עוד תמונות" הוא אומר.
"את יודעת" הוא אומר לי, "התעצבנתי לראות את התמונה של המקרר, אנחנו לא ממש מתנהגים כמוכם. אנחנו לא קונים מלא אוכל. בכלל כל האנשים שקונים מלא אוכל מעצבנים אותי, אם יש מחסור בנייר טואלט, אז למה אנשים קונים 7 חבילות? זו חוסר סולידריות".

סולידריות, אחד הנושאים שעולים עכשיו עם עניין הקורנה. סולידריות וערבות הדדית.

לפני שבועיים חברה שלי סיפרה לי:
את יודעת מה אמרה הבית שלי, כשתחילה הקורונה להתפשט בארץ.
בימים הראשונים כשכבר לא היה בית ספר, אבל המשכנו לצאת וללכת לעבודה, הבת 15 שלי, שמתמחה בצפייה בסדרות וסרטים על סוף העולם אמרה לי:
"אמא, את יודעת איך אפשר לדעת שסוף העולם הגיע?"
"כשאנשים מתחילים לפגוע באחרים... פה, אני רואה שקורה משהו הפוך, אנשים עוזרים לאחרים... כנראה שסוף העולם לא הגיע".

אני והחבר ממשכים לדבר על סולידריות והאם בני אדם ישתנו כשתגמר הקורונה.
"יהיה מעניין לקרוא את הבלוג לאחור, בעוד שנה מעכשיו" הוא אומר.

המציאות בימי הקורונה מעמידה בפנינו אתגרים, חלקם קשים וחלקם משעשעים, כמו בפעם הזו שקיבלתי הודעת "דרכנו לאן" מהסופר סל ועל כך אתם יכולים לקרוא כאן. 

נהנתם מהקריאה? הרשמו למייל והיו הראשונים לקרוא את הסיפורים הבאים, הרשמו כאן